בימוי: סופי מוסקוביץ
הלחנת שירים: קרן פלם
מוסיקה מקורית ועיבודים: אורי זך
ריקוד: חגית יקירה
בהשתתפות תלמידי שנה ג, מחזור ב'
תפקידים:
עודד דישון- לאונרדו
אורי יחזקאל- אישת לאונרדו
דפנה גיא- החמות
שרית גרינברג - האם
משה ועקנין - החתן
טל יעקובוביץ' - השכנה, הלבנה
מירי מסיקה - הכלה
ינאי זמיר - אבי הכלה
דינה לוין - חברה של הקלה
כרמית גור - המוות בדמות קבצנית
תאריכי ההצגות:
4.1.03 מוצ"ש בשעה-20:30
7.1.03 יום שלישי בשעה- 20:30
10.1.03 יום שישי בשעה- 21:00
11.1.03 מוצ"ש בשעה- 20:30
14.1.03 יום שלישי בשעה-20:30
17.1.03 יום שישי בשעה- 21:00
18.1.03 מוצ"ש בשעה- 20:30
21.1.03 יום שלישי בשעה- 20:30
24.1.03 יום שישי בשעה- 14:00
25.1.03 מוצ"ש בשעה- 20:30
28.1.03 יום שלישי בשעה- 20:30
עלות הכרטיס: 40 ₪ לתלמידי משחק 20 ₪.
הצגה תתקיים באולם ביה"ס שברח' ברנר 14 ת"א.
בהמשך הרח' ברנר ישנה חניה ציבורית בתשלום ל כ 80 רכבים.
עלילת המחזה: בין הכלה לבין לאונרדו בחיר ליבה האמיתי, אהבה גדולה ובלתי- ממומשת. לאונרדו נשוי לבת-דודתה של הכלה והיא עצמה עומדת להינשא לאחר, האחרון מבני המשפחה שנהרגו בעבר ע"י בני משפחתו של לאונרדו. אהבת הנעורים המקננת בלבם של לאונרדו והכלה נהיית לנחשול אדיר, המתפרץ בחייהם וממוטט את חוקי החברה.
פדריקו גרסיה לורקה יליד 1898, אחת מגדולי המשוררים ומחזאים של ספרד והעולם כולו. ילדותו עברה עליו בכפר פואנטה ואקרוס שבחבל אנדלוסיה, לא הרחק מגרנדה. "כל הילדותי- זה כפר ושדות. רועי- הצאן, שמיים ובדידות" ( לורקה ). באור זה מוארים כל חייו ויצירתו. יסודות הקמאיים של אדמה, אדם ודם מתמזגים ביצירתו לכלל חידה רומנטית של זעקת הגורל. איש בעולמו של לורקה אינו מת מוות טבעי. כל הדמויות ביצירתו מתות מוות רצחני. גורל דומה נפל בחלקו, כאשר בבוקר ה- 19 באוגוסט 1936, ליד מעין אידאנמר-מעין הדמעות, הוציאו פשיסטים ספרדים להורג ארבעה איש בהשמת הבגידה, אחת מהם היה פדריקו גרסיה לורקה.
יצירותיו של לורקה מתחילות תמיד בציפייה דרוכה ומעיקה, בפתח כבר ניצבת ההתגשמות של אסון הקרב ובא - המוות- המופיע בחברת המלווים הקבועים שלו- הסוס, הירח, הסכין והרוח. בעולמו של לורקה המוות אינו הסוף הדרך, אלא סמל של השתחררות מכפיה ותחילתה של חרות. המוות מתוך בחירה החופשית של הגיבור כהתרסה נגד עולם כולו. ולא בגדי היו הצופים צועקים "יחי החופש" ולא "בראבו" !
חתונת הדמים נכתב בשנת 1933 והוא טרגדיה הראשונה שנכתבה על ידי לורקה. השירה ביצירתו של לורקה בכלל וב"חתונת הדמים" בפרט, אינה מתפקדת רק כרקע או כליווי של פעולה בימתית. השירה במחזה היא כמו זעקתו של שאמאן בטקס קמאי, היא טביעת ידו של הגורל, הדופק הנסתר שלו.