המתודה

את המתודה של סופי מוסקוביץ' ניתן להגדיר בקווים כללים כסינתזה בין תיאטרון הפיזי של הבמאי הגאון מאירהולד, לבין זרם התודעה של הגוף ותורת הכאוס. המתודה עוסקת במכלול הביטויים הפיזיים והשלכתם על האיכויות של אמנות המשחק, החל מהביטויים הלא-מודעים של שפת הגוף וכלה ביצירה תיאטרונית מודעת בנויה ומעוצבת.

בליבה הרעיוני של המתודה מונחת התפיסה הגורסת שאמנות המשחק הינה אמנות פלסטית - חזותית המתקיימת במרחב ומחייבת שימוש נכון ומדויק בגוף ובקול של שחקן כאמצעי הבעה מרכזי של אמנות התיאטרון. על כן מתרכזת המתודה בהכשרת שחקן בעל איכויות ומיומנויות גבוהות בתכנים אלה.

המתודה אינה שיטה עיונית או תיאורטית, אלא, בעיקר, שיטה מעשית  ויישומית המתורגלת במסגרת הסדנאות המיוחדות בהנחייתה של סופי מוסקוביץ'. הסדנאות והתרגול נועדו להעניק לשחקן שיטות עבודה ואמצעים חדשים לעיצוב הדמות. המתודה אינה שוללת את התפיסות הרווחות בהכשרת שחקנים, שיסודן בשיטתו של סטניסלבסקי ולפיה על השחקן להגיע לדרגת הזדהות פסיכולוגית מלאה עם הדמות שהוא מגלם. המתודה אינה עוסקת כלל בתכנים של הזדהות, אלא חושפת את השחקן לדרך חדשה לגמרי של עיצוב הדמות.

בצד היישומי המתודה מתבססת על עקרון של פעולת גומלין דו סטרית בין משאבים פיזיים, אמוציונאליים ושכליים של השחקן. מטרתה ללמד, לפתח ולתרגל אצל השחקן יכולת הבעה וביטוי משחקי המחייב שליטה וירטואוזית באמנות המשחק ובייחוד שליטה פיזית - מנטאלית מיוחדת. שחקן שמפתח ויוצר שפה פיזית - חזותית שמובילה לעיצוב הדמות ותנועותיה הפיזיות במרחב. זו שפה שנוצרת בתהליך "המעבדה" הפרטי של השחקן כאשר חומרי הגלם עבורה נשאבים מתוך המקורות והמשאבים האישיים שלו.

בעת התרגול, כל המשאבים של השחקן מופעלים ומתחברים יחדיו כמו "כלים שלובים" אל תוך מערכת משחקית אחת. כאשר משאב אחד מזין או מצית את השני לפעולה. התהליך יכול להתחיל מגירוי פיזי ולהצית את הרגש ואת התודעה. באותה מידה, הגירוי התודעתי מוקרן על הצד הפיזי ועל המערך האמוציונאלי שלו.

תהליך התרגול אינו ליניארי ופניותיו החדות והמפתיעות במהלך הסדנה , מטלטלות את השחקן למצבים בלתי צפויים, אל תוך הגומחות הכי נסתרות של התודעה פיזית - אמוציונאלית. תהליך "הטלטול המפתיע" מעורר את השחקן לקראת החוויה החדשה לגמרי, באופן בלתי צפוי, הוא פוגש ומגלה את האני שלו. מעין "דייט בלתי צפוי עם עצמך".

הכאוס

פעולת השחקן מתורגלת במסגרת הסדנאות הנערכות בשיטת "אימפרוביזציה מודרכת", השונה לחלוטין מכל סוגי האלתור הקיימים. זה  לא "משחקי תיאטרון", זה תהליך עבודה מורכב מנטאלית ומפרך פיזית, תהליךשל למידה ובנייה. הפעולות שהשחקן מבצע בסיטואציה נתונה, הן אילתור אסוציאטיבי טוטאלי. הפעולות נעשות ללא כל הכנה מוקדמת ובתוך כאוס של מצבים משתנים סביבו ובתוכו. המאמץ, האינטנסיביות והפעולה המשתנה מרגע לרגע מביאים לגיוס כל משאביו של השחקן בעת ובעונה אחת.

ההנחיות ליצירת מצבי משחק ניתנות במהירות מואצת וברצף בלתי - פוסק, תוך יצירת מצבים ושינויים בלתי צפויים. זהו תהליך של "זרימה" שבמהלכו השחקן עובר מסיטואציה נתונה לסיטואציה חדשה, תוך התחברות אליה והשתנות מיידית בעקבותיה. המעבר מלווה בשינוי פיזי העובר על השחקן ומתבטא בשינוי שפת הגוף ושינוי האנרגיה האמוציונאלית שמחוללים שינוי תודעתי וחוזר חלילה. המשתתפים בתרגול נדרשים לעמוד בקצב מוכתב של מצבים, להגיב אליהם, להשתנות במהירות, לפשוט וללבוש צורה, להחליף דמויות, לסקרן, להפתיע, ליצור תכנים חדשים מרגע לרגע, תוך ריכוז וקשב להנחיות חדשות אשר ממשיכות לזרום במהלך ביצוע המשימות המשחקיות הנתונות. על השחקן להיות קשוב לעמיתו ולעצמו. עליו לשמור על קואורדינציה בחלל, לשתף פעולה עם שותפים לבמה, להיות מושפע מהם ולהשפיע עליהם בעת ובעונה אחת.

המהירות המוכתבת וקצב השינויים המטלטל ממצב למצב לא משאירים זמן "למחשבה", מצמצמים ומאפסים מרחב "ההכנה" לקראת הפעולה שתובעת מהשחקן תגובה מיידית ואוטנטית. מימד הזמן הקצר יוצר מציאות חדשה של פעולה המתקיימת ללא "רזרבה" של שהות הנדרשת לביקורת עצמית. כך, בהעדר זמן לבקרת תגובה, פעילותו של שחקן היא בלתי מבוקרת ובלתי רציונאלית. התודעה פועלת כאימפולס תוך שחרור תכנים מתת-ההכרה. כי אין זמן לחשוב!

השרבוט כשיטת עבודה

בשיאו של תהליך, מופיע "השרבוט הסוריאליסטי". השרבוט מבוצע על ידי השחקן באמצעות גופו במרחב הפיזי תוך גירוי כל המשאבים הסמויים שבתוכו. זה מביא אותו לחוויה מנטאלית רבת עוצמה ואינטנסיבית. השחקן, תוך כדי התמודדות מול הכאוס המשתלט עליו, מושלך באופן בלתי צפוי אל תוך "המרחבים הפנימיים" של עצמו ומוציא אותם מתרדמתם. אלה, המשאבים הפוטנציאליים, אשר לא באו, עד כה, לידי ביטוי בעבודתו כשחקן כי היו רדומים.

תלמידים ושחקנים, שמשתתפים בתרגול מעידים, בתום כל שיעור, על גילוי של משאבים "חדשים"  לחלוטין שהתפרצו לפתע  במהלכו. תרגול ואימון המתמשכים במתודה מביאים את השחקן  לשליטה מוחלטת בטכניקת "השרבוט" שהופכת לכלי עבודה זמין בעת עיצוב הדמות. על פי המתודה אין צורך "לשחזר" את המציאות באמצעות זיכרון אמוציונאלי, (שיטת סטניסלבסקי), אלא ניתן לעצב אותה על הבמה, בדומה לעבודת מעצב היוצר מוצר חדש, כאשר חומרי הגלם ליצירה זו באים מתוך תוכו של השחקן עצמו.

המאמר נכתב בספטמבר 2009 ע"י פאבל קרלין

כל הזכויות שמורות